{Mama Russia fashion photo-shoot. U can find more of it here: https://www.facebook.com/media/set/?set=a.405484732866040.94983.293046787443169&type=1
{Mama Russia fashion photo-shoots. For more pictures visit https://www.facebook.com/media/set/?set=a.405484732866040.94983.293046787443169&type=1 @adiofri
את דנה אני מכירה כמעט 13 שנים… המון זמן במונחים שלי.
כשהכרנו בפעם הראשונה, דנה הייתה בדרך ללימודי עיצוב פנים(לא זוכרת לגמרי את הפרטים כי זה היה ממש מזמן…) גם אני הייתי בפנטזיות בדרך… אחרי שיחה של שתי דקות, ידעתי שאני רוצה להיות חברה שלה (מן רצון כזה של ילדות בנות 20 בשלהי שנות ה-2000). אצל דנה הכל היה מגניב. השיער, הלוק, העיצוב, הגישה… הכל! והיא גם הייתה מוכשרת על חלל! אבל אחד הדברים הכי בולטים אצל דנה היה ההשקעה שלה בכל דבר בו היא נגעה. כל דבר שהיא עשתה מעבר לכך שהוא נראה כאילו “היא זרקה על עצמה משהו בבוקר”, היה מדויק להפליא עד הפרטים הכי קטנים ותמיד עטוף בעטיפה אסתטית מעוררת השתאות.
ולמה אני מספרת את כל זה????? כי בכל השנים האלה, דנה שבינתיים התחתנה והביאה לעולם שלושה ילדים מדהימים, התעסקה תמיד בדרך זו או אחרת בעיצוב אבל תמיד ברקע היה הצורך העז שלה לעשות גם משהו לנשמה. ואני ישבתי וחיכיתי ליום הזה… ואז הוא הגיע. דנה התקשרה לספר לי שהיא פותחת בלוג. היא לא סיפרה על מה ואיך וכמה ולמה רק אמרה שהוא שם ושאקרא. אז קראתי את הפוסט הראשון שלה. מקסים, מדהים והכי דנה שאפשר!!!! אז הייתי חייבת לחלוק!!!
תאומים ודברים יפים זה בלוג על עיצוב, אימהות, תאומים ועל עוד הרבה דברים שיהפכו את החיים של כולנו להרבה יותר נעימים!
את הצילומים בפוסט אגב אני צילמתי ואני חייבת להודות שהפוסט עושה אותם הרבה יותר יפים:)
אז באהבה גדולה לאחת החברות הכי מוכשרות שלי שיש לה גם אחות תאומה מוכשרת לא פחות…
כבר מחכה לפוסט הבא.
לכל בד יש שני צדדים… ואני יותר מכולם אמורה לדעת את זה! אחרי ארבע שנים של לימודי טקסטיל בשנקר הייתי אמורה להפנים את זה. אז זהו שלא! זה פוסט על טעות נהדרת. כזאת שלימדה אותי שיעור מאוד חשוב אבל על הדרך יצרה סשן צילום כייפי במיוחד שבו “עפתי” על עצמי ועל הבד של קטיה. קטיה זורין היא מעצבת טקסטיל מדהימה מהזן העמלני. זה זן של מעצבי טקסטיל שבפניהם אני מורידה את הכובע. הם אלה שיושבים שעות על גבי שעות ורוקמים, פורמים, תופרים, מחברים עבודה בגודל כף יד. מדויקת להפליא, מרוכזת להפליא. ולענייננו, העבודה שקטיה ביקשה שאצלם, הינה בד בגודל של מטר וחצי מבד גזה שעליו היא רקמה ולאחר מכן, פרמה את הבד במקומות מסוימים ככה שישנם מקומות רבים בהם החוט הרקום מאבד את המבניות שלו אך עדיין נותר במקום. כשפתחתי את הבד ותליתי אותו, החוטים הפרומים על גבי בד הגזה נראו לי כמו מעיין כתב מקושקש על גבי הבד. אני, כמובן שהתלהבתי מאוד והתחלתי לתקתק. אחרי שסיימתי את סשן הצילום, התקשרתי לקטיה וסיפרתי לה בהתלהבות על הרשמים שלי מהבד, היא הסכימה איתי ועד כאן הכל טוב ויפה. שמחה וטובת לב, שלחתי את הצילומים לקטיה… ואז קטיה מתקשרת ושואלת אותי במבוכה רבה תוך כדי אלפי התנצלויות… “תגידי צילמת את הבד הפוך?” אממממ… “היו לבד שני צדדים??????” “כן, הצד הימני כולו רקום באיקסים…:) והוסיפה, “עכשיו אני מבינה על מה דיברת כשאמרת לי שהבד נראה כמו כתב מקושקש”. כן, ככה הבד נראה מהצד השמאלי שלו!!!! אז כדי לקצר את הסיפור… כשאני פתחתי את הבד והתבוננתי בו, כל כך התלהבתי ממה שראיתי שבכלל לא חשבתי לעצמי שקיים צד ימני וצד שמאלי. אז צילמתי שוב:) לא פחות יפה ולא פחות מאתגר מהצד השני, אבל ניפץ לי את כל הסיפור היפה שבניתי על גבי הצד השמאלי של הבד ופתח פתח לסיפור חדש. סיפור על טעות ומלא צילומים מגניבים. דרך אגב, אם תרצו לראות את הבד בלייב אז הוא יופיע בסוף החודש בתערוכה בנושא בית ישראלי בגלריה “נירל’ה. ואת העבודות המדהימות של קטיה ניתן למצוא באתר שלה: http://www.katyazorin.com/ ושתבוא עלינו הברכה!
אני לא צלמת אוכל, אבל… אני מאוד אוהבת לצלם אוכל! בעיקר כזה שאחרים מכינים, שנראה טוב ואם הוא טעים אז בכלל תענוג. ככה זה אצל סיון רויז, חברתי, אימא טרייה ומעצבת טקסטיל בחסד. אני לא יכולה לתאר אפילו את תחושת השמחה שחשתי כשסיון ביקשה ממני לצלם אותה צילומי הריון ועל הדרך רמזה לי ששווה לי לבוא רעבה. אז באתי! מאוד רעבה! והיה שווה את זה. חמושה בטונות של כישרון ורגישות אסתטית לפרטים הכי קטנים, סיון הכינה לנו ארוחונת קטנטנות ככה על הדרך… מיותר לציין שלא היה לי הרבה זמן לצלם.
אז סיוני, בובה, האישה וההשראה… פוסט זה מוקדש לך ולאמה המתוקה בהמון אהבה ורמז רמז לפגישה הבאה:)
צילומי אופנה של פטרה קולינס בהם מצולמת הבלוגרית טאבי לאורבן אאוטפיטרס. מאוד אוהבת את הצבעוניות ואת הניחוח הרטרואי. חייבת לצלם משהו כזה יום אחד.
יש משהו מקסים בדינמיקה בין ילדים קטנים. האומץ לעשות ולהגיד דברים, האומץ לנסות, לגעת, לחבק.. להגיש לב למישהו סתם כי בא באותו הרגע… תחושה שלרגע קט מאחורי המצלמה הצליחה לסחוף אותי ורק לרצות להנציח את אותם רגעים קסומים וקטנים של אותו בוקר ב”קסם של גן”:) אם לא היו עוצרים אותי… אני בקלות יכולה לדמיין את עצמי מצלמת עוד ועוד ועוד…





